הפעם, מצטרפים לקלחת שלושת שופטי “משחקי השף” מושיק רוט, יוסי שטרית ואסף גרניט ועיתונאית האוכל רותי רוסו, לאחר שנים של שיפוט גברי בלבד ב”משחקי השף” – יוצאים לארבעה ” מסעדה” אולפני בשלב הפיילוט, אוכלים שתי מנות ומדברים קצת. התוכנית הראשונה, אם כן, כללה בסך הכל ארבעה אודישנים נמתחים עד אין קץ, שכללו מסעדה תאילנדית, מסעדה איטלקית, דיינר אמריקאי מושחת וטברנה המגישה אוכל ביתי.
השופטים מדרגים כל אחת מהמסעדות, ובסופו של דבר מחליטים שאחת מהן תיפתח “הערב” להזמנות, וגם תעמוד לשפוט הקהל – אבל החלק האחרון עוד לא הגיע בהופעה הראשונה. המפגש בין המציאות למשוב המיידי של הקהל אמור לעורר עניין, אך ספק אם זמנים אלו מתאימים. מצד אחד, מצער להשיק מסעדות בעיצומו של גל מגיפות, אך יחד עם זאת, וראוי להזכיר, יש גם חוסר טעם בהתלהמות האינסופיות על אוכל גורמה ומנות שף בעידן של משבר כלכלי כרוני.
אז הקונספט פשוט, מסעדות הסטודיו מושקעות עד הפרט האחרון, הכל נראה טעים – אבל הביצוע עדיין צולע ומסורבל, ודוגמה לכך ניתן לראות בדיאלוגים של ארבעת השופטים בין הצגת מסעדה אחת לאחרת – הסאונד הזה מצולם ומאולץ. אפשר לשפר דינמיקה, אבל הבעיה העמוקה של “המסעדה הבאה” היא שהיא מתחלקת בין שני מרכיבים שונים, שאיכשהו לא ממש מתיישבים כאן זה עם זה: מפגש מקורי ומפתיע סביב אוכל עם דמויות יוצאות דופן (אביבה אבידן! ), ומצד שני – מציאות מעיקה ונפוחה חשיבות עצמית (“יש לנו אחריות”), עם עריכה מרוחה וסנטימנטלית. צד אחד מהנה, מעניין ואפילו משעשע – והצד השני מגוחך ולעוס.
הדיסוננס הזה מפריד גם בין מתמודדים “קלאסיים” ו”רציניים” למתמודדים בסגנון אחר, הנתפסים כגימיק או כבדיחה. דווקא כשיש יותר הזדמנויות לדבר ולשוחח, וכאשר כל המסעדות מתבקשות להציג סיפור וקונספט – שפחות נוכחים בסוגים אחרים של מציאות – המחויבות לחשוב “עסקים” ו”שף” רק מפריעה להנות ממה רק מגוון את הפיהוק הרגיל. התחרות גם ככה לא ממש מעניינת.
מדובר כביכול בתוכנית חדשה, אבל עם “המסעדה הבאה”, הקהל הרחב של תוכניות האוכל יקבל, ככל הנראה, יותר מאותה מנה שהוא כבר אכל יותר מפעם או פעמיים, לטוב ולרע. האם לא הגיע הזמן לנסות מנה מסוג אחר?
